הריאות והמעי הגס
נשימה ראשונה
אם היינו צריכים לשאול איפה החיים מתחילים, אולי אפשר היה להגיד שבנשימה הראשונה. כמו תינוק שיוצא לעולם: אירוע מרגש, שלצד ההתרגשות וההתחדשות מלווה גם בלא מעט כאב וצער, העזיבה הראשונה של הרחם של אמא. אותה לידה מדמה את החוויה של הנשמה כשהתנתקה מאנרגיית המקור, המקום הכי קרוב למנוחה נטולת דאגות, אל תוך עולם החומר הסבוך, הכבד והארצי, לעבר המשימה שלה. הסינים ראו בריאות את מי שמקבלות את צ'י השמיים, ולמעשה את "מנדט השמיים". ממש חוזה חתום, שבא להגיד: יש פה משהו שבאתי לעשות, והתחייבתי עליו.
קיבלתי על עצמי.
לשחרר
אבל הריאות באות קודם כל ללמד אותנו על שחרור. הסינים שייכו להן דווקא את הנשיפה, ונראה שהרעיון שמאחורי זה הוא שכדי להתחדש, קודם כל עלינו לוותר על הישן, על מה שלא משרת אותנו. כדי להתקרב למי שאנחנו באמת, עלינו לוותר על הרבה דברים: לפעמים תשוקות, רצונות ואפילו חלומות, אבל בעיקר על מי שאני לא. וזה לא בהכרח קל.
וככה הריאות שואלות את האדם: האם קל לו להיפרד? מאנשים, ממקומות, מתפיסות על העולם ועל עצמו, ממה שהוא מזדהה איתו ונצמד אליו, גם כשזה כבר מזמן לא משרת את ההתפתחות שלו. כי פרידה היא לא רק מאדם או ממקום, אלא ממה שהם היו עבורי, מהזהות ומהתפקיד שלקחתי מולם. ולכן היא נוגעת בתחושת הביטחון, המשמעות והזהות שלנו. הריאות מבקשות מאיתנו להשתחרר מההיצמדות הזו. ואין זה אומר לא להיות עצוב, אלא לדעת להפריד ביני לבין הסיפור, לחוש את הצער בצורה בריאה, ולהתקדם הלאה.
להעמיק: הנפשלקפל
צ'י האבות
אז הריאות מחברות אותנו לעבר ולצער, אבל גם לצ'י האבות שלנו: לכוח של השושלת שלנו, וגם למגבלות ולדברים שעוד רודפים את העבר של המשפחה, נושאים לא פתורים שצריך עוד להשתחרר מהם ולהיפרד מהם. ומכאן גם הקשר של המתכת לניקוי ולטיהור של אשמה ובושה.
אשמה ובושה
הריאות הן אבי המוסר והצדק, ועוסקות בשיפוטיות, בהפרדה בין טוב ורע, בין נכון ולא נכון. הן קיבלו על עצמן את תפקיד יועץ הקיסר של הממלכה, הלב.
היו תקופות בסין העתיקה שבהן ראו בקיסר את המנהיג שבחרו השמיים. בתקופות של קושי ואסונות טענו שהקיסר התרחק מדרך הטבע, כי איבד את דרך הלב והלך אחרי תשוקותיו, רגשותיו והצורך לקבל לעצמו על חשבון הממלכה. ולכן יצרו לו שר, יועץ מוסרי, שמגביל את המלך בהחלטות הרגשיות שלו. ומכאן אפשר להבין שהמתכת מקבלת בתודעת האדם תפקיד ששייך יותר לשכל הארצי: להיגיון, לחוק, למוסר ולגבולות.
לכן אשמה ובושה הן רגשות שקשורים למתכת. אדם מרגיש שפרץ את הגבול, את המוסריות, ומרגיש אחראי למעשיו. רק שיש פה טריק: אדם שחווה אשמה חווה למעשה את חוסר השלמות שבתוכו, את העובדה שהוא עושה טעויות, שהוא פוגע, שהוא איננו מושלם. אשמה איננה אקט של אחריות. האחריות מגיעה מתוך סליחה, ומתוך הבנה של הפעולות שלי במציאות. כשהאשמה לוכדת את האדם, היא מלקה אותו. זה מנגנון שכלתי ששם את האדם בלופ שלא תורם להתפתחות שלו, כי הוא מנסה להבין איך הוא, "האדם הגדול", שוב טעה.
הבושה, בהקשר שלנו, מדברת יותר על אדם שמתבייש ברגשות ובצרכים של עצמו. בתוך האדם חי יצר של נפש בהמית, שרוצה לעצמו, והבושה גורמת לו להסתיר את החלקים האלה מעצמו, בגלל הצורך להיות ללא רבב ומעל עולם החומר, במקום לקבל אותם ולבחור איך להתנהל נכון מולם.
הסינים קראו לחלק הזה בנפש ה-PO, הנשמה הגופנית, שנולדת עם הגוף ונפרדת ממנו עם המוות, ושוכנת דווקא בריאות. ה-PO היא הבסיס לכל החוויות החושיות, הגופניות והתגובתיות שלנו: הרעב, המגע, התשוקה, הפחד, וגם הזיכרון שהגוף נושא איתו. כשהיא משוחררת, אדם מחובר לגופו ונמצא בשלום עם הצרכים שלו. אבל כשהיא נלכדת, בטראומה שלא עוכלה, באובדן שלא הושלם, או בבושה, היא מתכווצת ומסתתרת, והאדם מתנתק מחלקים בתוכו שהם בסך הכול חלק מלהיות אדם בגוף.
גם במסורת היהודית מדברים על נפש בהמית, שחיה באדם לצד הנפש האלוקית, ושממנה מגיעים הרצונות והתשוקות הטבעיים. והעבודה איתה איננה להשמיד אותה או להתבייש בה, אלא לברר אותה, לזכך ולרומם אותה, כך שגם הכוח שלה ישרת את הנשמה. ובשתי המסורות, הדרך החוצה מהבושה היא לא להסתיר, אלא להכיר, לקבל שזה חלק ממני, ולבחור מתוך המקום הזה איך לחיות.
סליחה ככלי לשחרור
לסליחה קדמה קודם כל פגיעה, שלחצה לאדם על נקודת כאב מסוימת. הפגיעוּת היא חלק בלתי נפרד מכל אדם בעל רגש חי, שנמצא בחיכוך עם העולם ובמערכות יחסים.
כשאדם נפגע, הצורך האוטומטי הוא להגן על עצמו, כי זה כואב. פתחתי את הלב למשהו שהכאיב לי, או יותר נכון, שהקיש לי על נקודת כאב שעדיין לא עברה ריפוי.
כשמערכת ההגנה קופצת, אנחנו עוד לא רואים בבהירות, והמצב האוטומטי הוא להאשים את המציאות החיצונית בפגיעה. אבל חלק מההתפתחות לעבר מודעות הוא ההכרה שלכאב יש תפקיד: הרבה פעמים הוא בא לעורר אותנו לשינוי. שינוי נדרש מאיתנו כל הזמן, ולפעמים צריך הרבה כאב כדי להתחיל לבחור בו באמת. השינוי יכול להיות הצבת גבול, צורך במרחק, פרידה, הפסקה של ריצוי, או הפסקה של הנטישה של מי שאני, נטישה שמוותרת על המבנה הפנימי שלי. וכל אלה שייכים למתכת.
הסליחה מגיעה אחרי העיכול וההתייחסות לנקודת הכאב, והיא המפתח לשחרור. במקום להיכנס לקורבנות, לצורך בצדק, לנקמה ולתקיפה (שמשפיעים גם על מערכת החיסון), האדם יכול להתחיל תהליך שבו הוא רואה את עצמו ואת הכאב שלו, וגם את הכאב של האחר. מתוך הסליחה הוא יכול להתעלות, ולשחרר קודם כל את עצמו. כי לסלוח לאדם אחר לא בהכרח ישחרר את מי שמולך, אבל לפחות אותך.
ציפיות
המושג ציפיות לא יכול שלא לבוא לצד המושג אכזבה. יש הרבה גישות שמכניסות אנשים לתוך מערכת של סטנדרטים, שבה מצופה מהאדם שמולך לעמוד בהם. הרעיון מנסה להסתתר מאחורי הסתכלות אל העתיד, אבל בציפיות אין הסתכלות פתוחה אל העתיד או אל חזון, אלא פשוט צורך בשליטה.
אתה מצפה שמשהו יקרה כמו שהיית רוצה, כי לרוב אנחנו רוצים לשלוט במציאות, ולא בהכרח לחוות אותה. והמיינד בונה לזה מעקף: הוא מציב ערכים, גבולות וסטנדרטים שאסור לחצות, כדי שהכול יקרה בדיוק כמו שהוא רוצה. וזה אף פעם לא עובד.
אדם מאוכזב הוא אדם שרואה את הפער בין הדמיון לבין מה שקורה בפועל. והדרך להשתחרר מהציפיות היא לשחרר את הצורך לשלוט בחיים האלה.
באנגלית יש משחק מילים יפה: EXPECTATION, ציפייה, נשמעת כמעט כמו EXPECTORATE, הוצאת ליחה מהחזה. המילים לא באות מאותו שורש, אבל הדמיון ביניהן מלמד משהו. הסינים אמרו שהריאות הן "המיכל שבו נאגרת הליחה". וכמו ליחה, ציפיות שאנחנו מחזיקים בתוכנו נדבקות, מכבידות על החזה, ולא נותנות לנשימה לזרום. והשחרור מהן דומה לנשיפה: להוציא את מה שכבר לא משרת אותנו, כדי שיהיה מקום לנשימה חדשה.
רוב הציפיות שאני שם על אחרים הן סטנדרטים שאני קודם כל שם על עצמי. המתכת אחראית על ההגדרות, על הגבול, על הסטנדרט: מה זה אומר להיות אבא טוב, אדם טוב, חבר טוב. וכדי לעמוד בהן, אתה יכול לדחוק חלקים אחרים באישיות שלך, ואף לצפות לזה מאחרים. כך נוצר פער בין מי שאתה באמת לבין מי שאתה מציג, ואתה פוגש שוב את האכזבה, ואת חוסר הערך שהסטנדרטים של המיינד יצרו.
מה עושים עם האכזבה? משחררים. נפרדים מהצורך להיות משהו בעולם הזה. התפקיד של האדם הוא לא לעמוד בסטנדרטים, אלא להיות מי שהוא.
גבולות
במקור, הנשמה אחת. אבל היא יורדת לכאן לבירור, ולתהליך של חיפוש עצמי. ה-SHEN, ניצוץ המודעות, יורדת אל ה-JING, ומתחיל תהליך החיפוש, שעובר קודם כל דרך הצורך להפריד את עצמי מאחרים, דרך השאלה: מי אני בעולם הזה?
במסע המרידיאני, אנחנו ברמה הראשונית, ההישרדות, והריאות והמעי הגס יוצרים את ההפרדה הזו: יש אותי, ויש אנשים אחרים. יש לי גוף משלי, אגו, תשוקות וצרכים משלי.
הגבולות שואלים איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר, ונותנים לאדם הגדרה ברורה של עצמו. בלעדיהם נוצר סחף לעבר אובדן הריבונות על עצמי: כל פולש יכול להיכנס למרחב שלי, וקשה להבחין מה שלי ומה לא.
אנשים שהגבולות שלהם לא ברורים יכולים להרגיש חשופים ופגיעים, לקחת אחריות על מה שלא בתחום האחריות שלהם, ולאבד את המיקוד בעולמם הפנימי. והמתכת היא השומרת בכניסה, שלא נותנת לכל דבר להיכנס. ובגוף, הגבול הזה הוא העור, שהריאות אחראיות עליו, ושם נע ה-WEI QI, צ'י המגן.
לעומק: הרוח והאקלימיםלקפל
WEI QI, צ'י המגן
כשמדברים על WEI QI, או על צ'י באופן כללי, אנחנו קודם כל מדברים על מערכות יחסים, שמחולקות לשכבות ולעומקים שונים. צ'י המגן הוא השכבה החיצונית שבהן.
כשמדברים על צ'י המגן, או צ'י החיצון, מדברים על הקשר שלי עם העולם שבחוץ: מזג האוויר, התקשורת, הסביבה, וכל מה שיכול להשפיע עליי ולעורר בי תגובה, בלי שיש לי עליו שליטה. כך היא המציאות, היא קורית מעצמה. וצ'י המגן מווסת את המערכת הפנימית שלנו מול מה שקורה בחוץ: את התחושות, לחץ הדם, טמפרטורת הגוף, ההורמונים והסוכר. בתוך הגוף קורים כל הזמן אינספור תהליכים של שינוי ואיזון, והיכולת של אדם לווסת את עצמו תלויה הרבה בכוח של צ'י המגן שלו, ובתמיכה של מערכות נוספות.
רוח
הסינים ייחסו לכל הנושא של שינויים את המילה "רוח". הרוח מתארת מצב אקלימי שמביא איתו שינויים בטבע. וכמו בטבע, כך באדם.
"הרוח היא הראשונה מבין מאה המחלות."
מתוך הטקסט הסיני הזה אפשר להבין מסר מעניין. הוא מתאר את תחילתה של פלישה של "פתוגן", שהיום אנחנו קוראים לו וירוס, חיידק או פטרייה, שבא לאתגר את מערכת החיסון ואת האיזון של האדם. והאיזון הזה מאותגר כל הזמן: מערכות יחסים, אורח חיים, רגש מול מחשבה, מקצב פנימי. הסינים ראו במחלות משהו פרוגרסיבי, שיכול להעמיק לתוך האדם ולהחמיר את מצב נפשו וגופו. וכל זה מתחיל, למעשה, מחוסר היכולת להשתנות.
הדבר היחיד שמתקיים באופן קבוע הוא שינוי, וזה מחייב אותנו להיות גמישים. החיים מראים לנו את הארעיות של הדברים ואת חוסר השליטה שלנו: הכול זמני, מתחלף, זז ומשתנה, כמו רוח. ובכל זאת, הרבה פעמים אנחנו רוצים שהדברים יישארו סטטיים וודאיים, כי המיינד שלנו תמיד מחפש ודאות וביטחון.
כולנו מודעים לכך שאנחנו שוחים בתוך ים של אי-ודאות. אין לדעת מה יביא העתיד, מה תביא איתה הרוח. ואחד הדברים שמתלווים לידיעה הזו, ושקיים עוד הרבה לפניה, הוא הפחד.
קור
"הקור הוא הראשון מבין מאה המחלות."
זהו משפט נוסף מהכתבים העתיקים, שמתאר את האקלים של הפחד: קור. הפחד, כמו קור, משתק אותנו ומונע מאיתנו להמשיך ללכת קדימה, לעבר השינוי. וכך "רוח קור" מתארת מצב תודעתי שקיים באופן טבעי אצל כל אדם: פחד משינוי.
חום ולחות
ויש עוד אקלימים, שמתארים מצבי תודעה אחרים. רוח חום: מה קורה כשהאדם מתנגד לשינוי, או דווקא מזרז אותו? החיכוך וההתנגדות מייצרים חום.
ומה קורה כשאדם מבולבל, לא סגור על עצמו, אמביוולנטי? הוא משאיר את המערכת תקועה, ונוצר אקלים של לחות, שמכביד על התודעה. ולכל אלה יש ביטויים בתסמינים גופניים ונפשיים.
המעי הגס
אם הריאות יוצאות החוצה, אל העולם, אל הנשימה ואל המפגש עם המציאות, המעי הגס עושה את הדרך ההפוכה. הוא מתחיל בחוץ וחוזר פנימה, כמו אדם שחוזר הביתה אחרי יום ארוך, ומתחיל לעבד את כל מה שפגש בדרך: את התחושות, את האינפורמציה, את מה שהקיש על העולם הרגשי והמחשבתי שלו. אם הריאות מלמדות אותנו לקבל ולשחרר, המעי הגס שואל מה נשאר בפנים אחרי: מה לא הצלחתי לשחרר, מה עוד מחזיק בי, ובמה אני עדיין מחזיק.
כי לא כל מה שפוגש אותנו עובר דרכנו בקלות. יש דברים שנתקעים. ההתנגדות לשינוי, שבריאות הייתה קור, פחד שמשתק, יכולה עם הזמן להתחמם. כשאני מתנגד לשינוי שצריך לקרות בחיי, ההתנגדות עצמה מייצרת חיכוך, והחיכוך מייצר חום. ולפעמים החום הזה מופנה החוצה: אני פוגש אדם שנמאס לי ממנו, שמגרד לי רק לראות אותו, ואני משוכנע שהוא זה שצריך להשתנות. הביקורת שלי עליו גדלה, ואיתה אי השקט, הסבל, והצורך לשלוט במשהו שאין לי באמת שליטה עליו. ובסוף, אם אני כנה עם עצמי, אני מגלה שהוא רק מראה. שמה שמגרד לי בו הוא משהו בתוכי, ושאני הוא זה שעוד לא מסוגל להשתנות.
וככה גם הקורבנות וההאשמה, ה"מה עשו לי" וה"זה הכול בגללו": הם דרך לזרוק את הדברים החוצה, לתת את הכוח לאדם שמחוצה לי, במקום להיכנס פנימה וללמוד מהחוויה.
המעי הגס מביא איתו את התנועה שמאפשרת לשחרר את כל זה: את ההתנגדות, את הביקורת, את העצירות, את החום שהצטבר. הוא מלמד אותנו את האומנות הפשוטה, והלא תמיד קלה, של לתת לדברים לצאת. לפנות מקום. לא להחזיק במה שכבר עוכל, ושכל מה שנשאר ממנו הוא משקל. ובסוף, יותר מכל, הוא מזמין אותנו לקבל ולשחרר דבר אחד: את עצמנו.
אי אפשר לראות את הרוח
אם נעצור לרגע ונשאל את עצמנו: האם אי פעם ראינו את הרוח עצמה? נגלה שלא. אנחנו רואים את העלים שזזים, את העצים שמתכופפים, את הגלים שעולים על החוף, את השיער שעף לנו על הפנים. אבל את הרוח עצמה, איפה היא נמצאת ומאיפה היא מגיעה, אף אחד מאיתנו לא באמת ראה. אנחנו מכירים אותה רק דרך מה שהיא מזיזה.
ומאיפה בכלל נוצרת רוח? היא נולדת ממפגש בין הפכים: אוויר חם שפוגש אוויר קר, לחץ גבוה שפוגש לחץ נמוך, ומתוך ההבדל ביניהם מתחילה תנועה. ואולי זה בדיוק מה שהרוח באה ללמד אותנו: שמה שמזיז אותנו, שמעורר בנו שינוי, הוא הרבה פעמים המפגש עם מה שהפוך ממני, עם מה שלא מוכר לי, עם מה שמאתגר את מה שחשבתי שאני יודע.
אבל אם נלך עוד צעד, ונזכור שבמקור הכול אחד, ושאין באמת דבר שמתקיים מחוץ לעצמיות שלי, אז גם מה שנדמה לי שקורה מחוצה לי, האדם שמולי, האירוע, המשבר, הם בסך הכול העלים, שמבטאים את המתרחש. הם מה שאני רואה. וכמו עלים ברוח, הם יעופו, ישתנו, ואולי בסוף לא יישאר מהם כלום, חוץ מהחוויה. אבל הרוח עצמה, התנועה, השינוי, מתרחשת בתוכי. העולם שבחוץ רק משקף לי שמשהו בפנים התחיל לזוז.
וכך, בפעם הבאה שהרוח נושבת, אפשר לעצור ולשאול לא רק מה קורה סביבי, אלא מה זז בתוכי.
