אז למה מסע?
"מה שחוזר על עצמו, חוזר אל עצמו"
בהרבה מהמסורות העתיקות שהתפתחו במשך אלפי שנים בכל רחבי העולם, נראה שיש דבר אחד שחוזר על עצמו, והוא החיפוש אחרי השאלה של מה זה להיות אדם, ומה באנו באמת לעשות פה? גם כאינדיבידואלים, וגם כרשת אחת שלמה. כשנכנסים לעומק התורות, נראה שיש מכנה משותף לכולן, שמראה שעל אף השוני וההבדלים בעולם הצורות, החומר והאשליה, יש משהו משותף, חסר הגדרה או זהות, שכולנו באים מתוכו. מושגים כמו הנשמה, אלוהים, הרוח, האלוהות, האחד, שרחוקים מההבנה והתיאור של השכל הארצי והמוגבל שלנו, מנסים לקבל הבנה בתוך עולם שהוא מוגבל, מופרד לזהויות, גישות, תפיסות ומסורות שמחפשות את הייחודיות שלהן ואת תפקידן, מבלי לפגוע בפרדוקס שכולנו מערכת אחת שלמה, וברובד מסוים בלתי ניתנת להפרדה.
הרפואה הסינית כשלעצמה לוקחת אותנו להסתכלות על מפה של עולם שלם: מקרו-קוסמוס שמיוצג דרך יצור מופלא שנקרא אדם, המיקרו-קוסמוס. אותו אדם נמצא בתוך גוף מוגבל, סופי ומשתנה, ומארח דבר אינסופי, בלתי מוגבל, שלעולם לא משתנה, שנקרא הנשמה. אותו גוף מייצג מערכות שייעודן לשתף פעולה, לחפש ולמצוא איזון, הסכמה ושיתוף פעולה. והן מחולקות לשכבות של הישרדות, אינטראקציה ולמידה, ועד להתפתחות לעבר אבולוציה שבה האדם לומד, משתנה, מתפתח ומכיר עוד ועוד את עצמו, ולמעשה את האלוהות שממנה הוא בא, ושהוא גם חלק בלתי נפרד ממנה.
לכן אפשר לקרוא לזה מסע. כי בעולם שמוגבל לזמן ומרחב, נראה כביכול שאדם נולד ומת בנקודת זמן מסוימת. אותו אדם, שמכיל בתוכו משהו על-זמני, צריך להיכנס למסע שבו הזמן הופך להיות מעקב אחרי תהליך של חיים שלמים של שינויים, חוויות, למידה, פרידות ויצירה, שמתוכם אותה נשמה סופגת לתוכה עוד ועוד ניסיון ומודעות, בתוך אי-ודאות אחת גדולה.
פרשת דרכים
כל אדם הוא ייחודי, ובא למסע ייחודי, כאשר הוא נמצא במרכז של מודעות, וסביבו שיעורים שהוא משלים ולומד בדרך. וכך האדם הולך בדרך, במסע, והמרידיאנים עצמם מסמלים את נתיבי הדרך: 365 נקודות דיקור בתוך 12 מרידיאנים, שמשולות ל-365 ימי השנה, 12 חודשים ועונות שחוזרות על עצמן. תורה שלמה שחוזרת על עצמה, כל פעם דרך פרשה אחרת, סיפור אחר שמגלה את עצמו. נקודות הדיקור משולות לנקודות "ציון דרך", וטומנות בתוכן חכמה, למידה, מודעות עצמית וחוויה שמתגבשת ללמידה, ומארחות מקום שבו נדרש מהאדם לעשות ריפוי, שגם הוא חלק מהמסע עצמו. וככה, בתוך עולם מלא ניגודים, פרדוקסים, קונפליקטים, קשיים ומשברים, האדם ממשיך ללכת.
השאלה שעולה: מה היא מטרת המסע?
והתשובה: המסע עצמו. אותו מסע שכולל בתוכו את עצמי, ועצמי שכולל בתוכו את הכול.
להעמיקלקפל
שלוש שכבות
בתוך המסע, האדם מקיים את החיים סביב שלוש שכבות מרכזיות: הישרדות, אינטראקציה וזהות.
הישרדות
החיים מתחילים קודם כל בצרכים הבסיסיים: נשימה, אוכל ושינה. בלעדיהם, אדם לא יכול להתקיים לאורך זמן. את השכבה הזו מייצגים ארבעת המרידיאנים הראשונים של המעגל: ריאות, מעי גס, קיבה וטחול. הם מדברים למעשה על השכבה הראשונית, שבה אדם נחשף לעובדה שיש לו גוף וצרכים בסיסיים כדי להתקיים. הוא לומד שיש הפרדה בינו לבין העולם החיצוני, שיש לו תחושות, מחשבות ורגשות שמבקשים ביטוי בעולם, שיש שינויים של מזג אוויר ועונות השנה, וסביבה שבה הוא מחפש הרמוניה, שייכות וביטחון, ומתחיל גם לבטא את עצמו בתוכה. הרבה מאיתנו חיים עם רוב משקל האנרגיה שלנו ברמה הבסיסית של ההישרדות. ועל אף המוגבלות שהיא יכולה להשאיר בה את האדם, יש בה גם את הקסם שלה, שהוא בעיקר ההתעוררות והרצון לקבל את החיים שניתנו לי. הסינים קוראים לזה "The Reception of QI".
אינטראקציה
לאחר שכבת ההישרדות, האדם יכול להתפנות לשכבה שבה הוא מתחיל את תהליך העיכול של המציאות: הידע שהוא צובר, וההתנסות הרגשית והמחשבתית שלו. הוא מתמצת את ההבנה שלו לגבי החוויה שלו, וכך, דרך המפגש עם בני אדם אחרים, הוא מגלה שהוא שונה. יש לו אופי, טמפרמנט, פרספקטיבה, משיכה וסלידה לדברים, לאנשים, לאוכל. יש לו עולם רגשי משלו, ולכן הוא גם חווה את המציאות שלו שונה לגמרי מבני אדם אחרים. בתוך אותו תהליך מתפתח ומתעצב המיינד שלנו, שמתוכנת לפי מערכת האמונות שלנו וניסיון העבר (ההיגיון). לכן בשכבה זו, בתוך תהליך האינטראקציה, מתחיל גם החיפוש פנימה, שבו אדם שואל: רגע, אז מי אני? וזה מוביל אותנו לשכבה השלישית, אבל גם לפרדוקס שנוצר בין שתי השכבות: הפער בין הזהות החיצונית, מה שספגתי מתוך המציאות, האופי, המגננות וההתנהגות, לבין הזהות הפנימית, שמתעוררת לאט לאט בתוך חיכוך החיים ורוצה לבטא את האמת והעומק שלה, ולהגשים את המשימה שלה.
זהות
וכך, עם השנים, אדם מפתח לעצמו זהות. זו זהות מתפתחת ומשתנה, שסוחבת בתוכה משקל של שושלות, שיעורים וכאבי לב, טראומות, תפיסות משובשות ואתגרים נשמתיים. והיא נמצאת למעשה בחיפוש ובהתקרבות אל הזהות האמיתית של אותו אדם, בשאיפה לחיים שבהם הזהות כבר לא תחליף את המהות שלו, אלא תשרת אותה ואחרים.
